משפחה מזמינה

מקום קרוב שחלונותיו פתוחים לנופים רחוקים. כאן מתכנסת קהילה אינטימית בשבתות ובפעילויות באמצע השבוע,

יום חמישי, 4 בפברואר 2016

ירמיהו או נער נושא בשורה - מפגש מקורוק מספר 1

ירמיהו או נער נושא בשורה
על פרויקט מקורוק, שבו בני נוער ומבוגרים לומדים ומקבלים השראה מן המקורות המקודשים לעם היהודי ונותנים השראה בתמורה, דרך שירי רוק שהם כותבים, מלחינים, מבצעים ומקליטים – תוכלו לקרוא בקישור הזה. אבל על מה שלמדנו שם ביחד, במקורוק בת ים, תוכלו לקרוא כאן ולקבל השראה בעצמכם.

ירמיהו נתבשר כי הוא מונה בעל כורחו לנביא עוד בהיותו נער צעיר. הוא הוקדש לכך עוד טרם נולד:

וַיְהִי דְבַר-יְ-ה-וָ-ה אֵלַי לֵאמֹר: "בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ,  נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ."
וָאֹמַר: "אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי  דַּבֵּר  כִּי-נַעַר אָנֹכִי."
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי: "אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי  כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ - תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ – תְּדַבֵּר
אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ  נְאֻם יְ-ה-וָ-ה".
וַיִּשְׁלַח יְ-ה-וָ-ה אֶת-יָדוֹ וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי: "הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ
רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת  וְלִנְטוֹעַ".
(ירמיהו פרק א פסוקים ד – יא)

אישיותו של ירמיהו, הרקע ההיסטורי לפעולתו, תורתו המוסרית והכרתו הפוליטית, עשוהו לאחת הדמויות הטרגיות ביותר בקרב נביאי ישראל, דמות שמאפיינים אותה מאבקים פנימיים מתמידים בין מגמות מנוגדות: מצד אחד הרגשת הכורח להתנבא, ומצד שני הרצון להימלט מתפקיד כפוי טובה זה. ההכרה הברורה שאין מנוס מחורבן ירושלים, ומאידך התקווה הקלושה שעל-ידי הטפה אפשר יהיה להיטיב את דרכי העם. מצד אחד נבואות חורבן המלוות בתיאורי זוועה, ומצד שני נבואות נפלאות של ישועה וגאולה. מאבקים פנימיים כאלה היו כנראה גם לנביאים אחרים אך אצל ירמיהו הם הבולטים והעזים ביותר.

העמדה התמה, פעורת העיניים וחשופת הלב של  ילדים וילדות משמרת משהו מאותו כישרון נבואי. ילדים וילדות, שעדיין לא נכרכו בכבלי העולם, שהאינטרסים והאינטריגות של עולם השקר אינם הכרחיים לקיומם, רואים משהו שהמבוגרים ואני בכללם מנסים לטשטש. כמו אברהם, כשעוד היה אברם, ילד קטן וערני, שידע לנתץ את הפסלים שחברת המבוגרים מאמינה בהם, כף יכולים להיות כל נער ונערה. עמדה של אומן או מבקר חברתי היא הזדמנות מיוחדת שפתוחה דווקא בפני נערים ונערות. דווקא מי שזכרונות הילדות והתום עוד רטובים אצלו, דווקא מי שיודע כיצד העולם ראוי להיות יכול לספר על כך לכולם. ואם יש למילים גם מנגינה – היא תפלח את הלבבות ותעורר את הנשמות.

ראו, גם המבוגרים פונים אל הילדים ומבקשים לשמוע אותם. פעם אל הילדה, כמו בשיר המיתולוגי של להקת הנח"ל 'בשמלה אדומה' ופעם אל הילד, כבשיר של בוב דילן, שתרגם אביב גפן


.


בשמלה אדומה 
להקת הנח"ל / מופע הארנבות של ד"ר קספר 
מילים: רותי ספרוני
לחן: יאיר רוזנבלום

בשמלה אדומה ושתי צמות,
ילדה קטנה, יחידה ותמה 
עמדה ושאלה - למה? 
וכל הרי הגעש וכל הסערות 
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה 
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה.

החיות עצרו מרוצתן 
ילדה קטנה, יחידה ותמה 
עמדה ושאלה - למה?
וכל האריות וכל הנמרים 
עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה 
עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה.

אותיות עצרו את השורות 
ילדה קטנה, יחידה ותמה 
עמדה ושאלה - למה?
וכל הספרים וכל המחברות 
חפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה 
חפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה.

בשמלה אדומה ושתי צמות 
ילדה קטנה, יחידה ותמה 
עמדה ושאלה – למה? 
וכל התותחים וכל החילים 
וכל הגדולים וכל החכמים 
עמדו חורי פנים ולא מצאו תשובה. 

וכל הרי הגעש וכל הסערות 
וכל האריות וכל הנמרים 
וכל הגדולים וכל החכמים - 
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.


גשם כבד עומד ליפול 
אביב גפן 
מילים ולחן: בוב דילן
תרגום: יהונתן גפן

איפה היית ילדי תכול העין,
איפה היית ילדי הקטן?
טיפסתי על ראש ההרים ועברתי,
הלכתי בכביש הראשי וזחלתי.
בתוך יערות עמוקים הסתתרתי.
יצאתי אל חוף האוקיאנוס שמת לי.
נכנסתי לקבר שתמיד מחכה לי.

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט 
גשם כבד עומד ליפול.

ומה שם ראית ילדי תכול העין?
כן מה שם ראית ילדי הקטן?
ראיתי שועל וזאב מחכה לו.
ראיתי שביל זהב שאין איש הולך בו.
ענף שחר שזורם עם המים,
איש עם פטיש שפוצע ידיים 
ראיתי חלום שהולך על קביים,
איש בלי לשון מדבר ללא הרף 
וילד ישן עם רובה ועם חרב.

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,
עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט 
גשם כבד עומד ליפול. 

ומה תעשה עכשיו ילדי תכול העין?
כן מה תעשה עכשיו ילדי הקטן?
עכשיו אני יורד כי הגשם בשער,
עכשיו אני הולך עמוק אל תוך היער 
איפה שיש אנשים בלי ידיים,
והרפש עולה שם ומציף את המים 
ויונים מתות מכוסות עלי זית,
ופנים של תליין מסתכלות מכל בית 
שם הכל מכוער ולנפש אין ערך,
הצבע שחור והאפס הוא מלך 
אני רוצה לספר ולנשום 
ולחשוב את זה ולהביא את זה הנה 
שכולם יוכלו לראות את זה 
ולעמוד לבדי מול הים בו טבעתי,
ולהכיר את השיר שידעתי ושרתי.

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט 
גשם כבד עומד ליפול.

פירות יבשים טעימות מסדר והתוועדות טו בשבט

"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב."

רשמים עגומים אלה הם פירותיו של מארק טווין, בספרו 'מסע תענוגות בארץ הקודש'. שיט הקיט של אוניית הנוצרים האמריקנית הפליגה לארץ הקודש עם חלומות תיאולוגיים מפורטים. כשהם פגשו בארץ באופן בלתי אמצעי החוויה הייתה רחוקה ומדכדכת.

 אנחנו גדלנו בארץ הזו כשהיא כבר הייתה רעננה, רטובה ופורחת. כך אפשר להיזכר "אז בבית הספר / על הקיר תמונה / והאיכר חורש בה / את האדמה / וברקע, הברושים / שמי שרב חיוורים / האיכר יצמיח לנו לחם / שנהיה גדולים./ והמורה אומרת / עוד מעט כבר סתיו / בשיעור מולדת / היא מראה חצב / היורה יבוא עכשיו / שפע טיפותיו / כווילון שקוף על פני העמק / הפורש שדותיו. / כך זה היה, פשטות רכה / זה הצטייר בילדותנו / שהייתה יפה." ('שיעור מולדת' מילים: עלי מוהר, לחן: אפרים שמיר). ואפשר לקרוא ולשיר ולהכיר את דרשתו של רבי אבא.

אָמַר ר' אַבָּא: אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְכֶם תִּתְּנוּ וּפִרְיְכֶם תִּשְּׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קָרְבוּ לָבוֹא". כְּשֶׁתִּתֵּן אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל פִּרְיָהּ בְּעַיִן יָפָה אָז יִקְרַב הַקֵּץ, וְאֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה יוֹתֵר מִזֶּה. [תלמוד בבלי, סנהדרין צח, א: רש"י שם]
 
כי האדם עץ השדה
השיר הזה הוא בעצם כפרפראזה על פסוק מספר דברים (כ, יט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". פירושים רבים ניתנו לפסוק; יש שראו בו הדגשה יתרה של הדמיון בין האדם והעץ, ויש שראו בו דווקא הבלטה של ההבדל התהומי ביניהם ("כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?" מדוע לך להרוס עצים והרי הם אינם בני אדם אויבים, בפירושי ר' אברהם אבן-עזרא ורמב"ן לפסוק זה). נתן זך צועד בשירו בעקבות בעלי הדעה הראשונה, אך מדגיש דווקא את השבריריות העולה מהשוואת העץ והאדם, את זמניות החיים של כל אחד מהם על פני האדמה. משום כך בנוי השיר בסדרה של ניגודים: אמנם, "כְּמוֹ הָאָדָם גָּם הָעֵץ צוֹמֵחַ", אך מנגד – "כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע"; "כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה", ומנגד – "כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרָף בָּאֵשׁ"; "כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם", ואחרי ככלות הכל – "כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאָר צָמֵא".  שירו הרגיש של זך מזהיר ברכות שלא להתפעל יתר על המידה מן הטבע. איתני הטבע אינם המקור לחוסן ולעוצמה. מבטה של העין המפוכחת, יודע שגם עץ, אינו יציב במקומו; שגם אני, האדם, אינני יודע תמיד "אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה / כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה".
באופן אישי, ליבי נשבה אחרי השיר הזה משום שהיוצרים שלו מצהירים על עצמם כאתאיסטים ראדיקאליים וכלוחמי דת. והנה, אחד השירים היפים ביותר בזמר העברי (שיש מקום לראות בו אפילו פיוט) מדבר על געגועים נוראיים שאי אפשר לכלוא במילים. צמאון שורף אש ועל הרגשת תלישות כזו שאין אנו מוצאים דוגמתה אלא בכתבים של הוגים דתיים עמקניים כמו הרב הלל צייטלין והרב יוסף דב סולובייצ'יק.

כי האדם עץ השדה
"לכל עשב ואילן יש מלאך בשמיים המכה בו ואומר לו: גדל!
ואם כורתים אותם - פוגעים בכח שלמעלה, המצווה להם לגדול.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרָף בָּאֵשׁ
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאָר צָמֵא
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כי האדם עץ השדה
מתוך 'מבחר משירי נתן זך'
(הוצאת עם עובד 1974),
לחן: שלום חנוך
... ואמרו בפרקי דרבי אליעזר:
בשעה שכורתים אילן שעושה פירות, קולו יוצא מסוף העולם ועד סופו
ואין קולו נשמע
וכך בשעה שנשמה יוצאת מן הגוף,
לפי שבשעה שכורתים את העץ נפסק אותו הכח שהיה אומר לו גדל.
וזהו: 'כי האדם עץ השדה'.

(ילקוט מעם לועז)





יום רביעי, 3 בפברואר 2016

מלווה מלכה

כשהאור הרך של שבת מתכהה בגעגועים הנוראיים של השקיעה תוגה גדולה יורדת לעולם. מנוחת העולמים מסתלקת והעולם חוזר לשגרת יומו ושקריו הקטנים. המכוניות נוהמות בזעם שהיה כבוש. שערי הגיהנום שהיו סגורים כל השבת חוזרים ונפתחים. ואז אנחנו נפגשים ומנגנים ומדברים.

חסידים ראשונים היו מסובים בצוותא, מנגנים, מזמרים ומספרים בשבחי צדיקים. הבעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות היה אומר על סעודת מלווה מלכה באומרו "שהיא מסוגלת להציל את האדם מכפירה". מסורת בידי חסידים על אדם אחד שייצרו הרע בער בקרב. הוא מסר את עצמו לכפירה. חבריו ואוהביו סיפרו לבעל שם טוב שהוא הולך לאיבוד ויש הסכנה הנשקפת לנפשו של אותו אדם. הבעל שם טוב הורה להאכילו כזית מסעודת מלווה מלכה. כשהתחיל לטעום מסעודה זו, נשתנתה דעתו לטובה וחזר לחבורה.

"כמו שאמר על הבשמים [שמברכים עליהם בהבדלה] שהם להשיב נפש , כן סידור השולחן ,
שהרי לצאת מדבר להפכו הוא זר,
ובמוצאי שבת יוצאים מן המנוחה אל המלאכה ,
ולכן יש לו לאדם להדליק נר יפה יותר משאר לילות החול,
ולהכין השולחן,
ולזמר פסוקים של שמחה ורוח והצלה ,
ולשום תמיד בכל דרכיו השם יתברך כנגדו,
וילבש אהבתו כמדו, כי לעולם חסדו,
ויהיה זהיר בזה, ובו יתמיד שנאמר שיוויתי ה' לנגדי תמיד".
(ר' מנחם ב"ר זרח, בספרו "צדה לדרך")

לפני שאובדים בכפירה וחשדנות מדליקים את הנר, שרים את השיר על השמחה, הריווח וההצלה. כדי שבשבוע הזה תשתנה דעתנו לטובה.
--- --- --- --- --- --- --- --- --- --- --- --- -- ---