פירות יבשים טעימות מסדר והתוועדות טו בשבט

"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב."

רשמים עגומים אלה הם פירותיו של מארק טווין, בספרו 'מסע תענוגות בארץ הקודש'. שיט הקיט של אוניית הנוצרים האמריקנית הפליגה לארץ הקודש עם חלומות תיאולוגיים מפורטים. כשהם פגשו בארץ באופן בלתי אמצעי החוויה הייתה רחוקה ומדכדכת.

 אנחנו גדלנו בארץ הזו כשהיא כבר הייתה רעננה, רטובה ופורחת. כך אפשר להיזכר "אז בבית הספר / על הקיר תמונה / והאיכר חורש בה / את האדמה / וברקע, הברושים / שמי שרב חיוורים / האיכר יצמיח לנו לחם / שנהיה גדולים./ והמורה אומרת / עוד מעט כבר סתיו / בשיעור מולדת / היא מראה חצב / היורה יבוא עכשיו / שפע טיפותיו / כווילון שקוף על פני העמק / הפורש שדותיו. / כך זה היה, פשטות רכה / זה הצטייר בילדותנו / שהייתה יפה." ('שיעור מולדת' מילים: עלי מוהר, לחן: אפרים שמיר). ואפשר לקרוא ולשיר ולהכיר את דרשתו של רבי אבא.

אָמַר ר' אַבָּא: אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְכֶם תִּתְּנוּ וּפִרְיְכֶם תִּשְּׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קָרְבוּ לָבוֹא". כְּשֶׁתִּתֵּן אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל פִּרְיָהּ בְּעַיִן יָפָה אָז יִקְרַב הַקֵּץ, וְאֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה יוֹתֵר מִזֶּה. [תלמוד בבלי, סנהדרין צח, א: רש"י שם]

 

כי האדם עץ השדה

השיר הזה הוא בעצם כפרפראזה על פסוק מספר דברים (כ, יט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". פירושים רבים ניתנו לפסוק; יש שראו בו הדגשה יתרה של הדמיון בין האדם והעץ, ויש שראו בו דווקא הבלטה של ההבדל התהומי ביניהם ("כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?" מדוע לך להרוס עצים והרי הם אינם בני אדם אויבים, בפירושי ר' אברהם אבן-עזרא ורמב"ן לפסוק זה). נתן זך צועד בשירו בעקבות בעלי הדעה הראשונה, אך מדגיש דווקא את השבריריות העולה מהשוואת העץ והאדם, את זמניות החיים של כל אחד מהם על פני האדמה. משום כך בנוי השיר בסדרה של ניגודים: אמנם, "כְּמוֹ הָאָדָם גָּם הָעֵץ צוֹמֵחַ", אך מנגד – "כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע"; "כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה", ומנגד – "כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרָף בָּאֵשׁ"; "כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם", ואחרי ככלות הכל – "כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאָר צָמֵא".  שירו הרגיש של זך מזהיר ברכות שלא להתפעל יתר על המידה מן הטבע. איתני הטבע אינם המקור לחוסן ולעוצמה. מבטה של העין המפוכחת, יודע שגם עץ, אינו יציב במקומו; שגם אני, האדם, אינני יודע תמיד "אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה / כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה".

באופן אישי, ליבי נשבה אחרי השיר הזה משום שהיוצרים שלו מצהירים על עצמם כאתאיסטים ראדיקאליים וכלוחמי דת. והנה, אחד השירים היפים ביותר בזמר העברי (שיש מקום לראות בו אפילו פיוט) מדבר על געגועים נוראיים שאי אפשר לכלוא במילים. צמאון שורף אש ועל הרגשת תלישות כזו שאין אנו מוצאים דוגמתה אלא בכתבים של הוגים דתיים עמקניים כמו הרב הלל צייטלין והרב יוסף דב סולובייצ'יק.

כי האדם עץ השדה

"לכל עשב ואילן יש מלאך בשמיים המכה בו ואומר לו: גדל!

ואם כורתים אותם - פוגעים בכח שלמעלה, המצווה להם לגדול.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ

כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה

כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרָף בָּאֵשׁ

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם

כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאָר צָמֵא

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי

טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה

קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר

וּמַר לִי מַר לִי בַּפֶּה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה כי האדם עץ השדה מתוך 'מבחר משירי נתן זך' (הוצאת עם עובד 1974), לחן: שלום חנוך

... ואמרו בפרקי דרבי אליעזר:

בשעה שכורתים אילן שעושה פירות, קולו יוצא מסוף העולם ועד סופו

ואין קולו נשמע

וכך בשעה שנשמה יוצאת מן הגוף,

לפי שבשעה שכורתים את העץ נפסק אותו הכח שהיה אומר לו גדל.

וזהו: 'כי האדם עץ השדה'.

(ילקוט מעם לועז)

מלווה מלכה

כשהאור הרך של שבת מתכהה בגעגועים הנוראיים של השקיעה תוגה גדולה יורדת לעולם. מנוחת העולמים מסתלקת והעולם חוזר לשגרת יומו ושקריו הקטנים. המכוניות נוהמות בזעם שהיה כבוש. שערי הגיהנום שהיו סגורים כל השבת חוזרים ונפתחים. ואז אנחנו נפגשים ומנגנים ומדברים.

חסידים ראשונים היו מסובים בצוותא, מנגנים, מזמרים ומספרים בשבחי צדיקים. הבעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות היה אומר על סעודת מלווה מלכה באומרו "שהיא מסוגלת להציל את האדם מכפירה". מסורת בידי חסידים על אדם אחד שייצרו הרע בער בקרב. הוא מסר את עצמו לכפירה. חבריו ואוהביו סיפרו לבעל שם טוב שהוא הולך לאיבוד ויש הסכנה הנשקפת לנפשו של אותו אדם. הבעל שם טוב הורה להאכילו כזית מסעודת מלווה מלכה. כשהתחיל לטעום מסעודה זו, נשתנתה דעתו לטובה וחזר לחבורה.

"כמו שאמר על הבשמים [שמברכים עליהם בהבדלה] שהם להשיב נפש , כן סידור השולחן ,

שהרי לצאת מדבר להפכו הוא זר,

ובמוצאי שבת יוצאים מן המנוחה אל המלאכה ,

ולכן יש לו לאדם להדליק נר יפה יותר משאר לילות החול,

ולהכין השולחן,

ולזמר פסוקים של שמחה ורוח והצלה ,

ולשום תמיד בכל דרכיו השם יתברך כנגדו,

וילבש אהבתו כמדו, כי לעולם חסדו,

ויהיה זהיר בזה, ובו יתמיד שנאמר שיוויתי ה' לנגדי תמיד".

(ר' מנחם ב"ר זרח, בספרו "צדה לדרך")

לפני שאובדים בכפירה וחשדנות מדליקים את הנר, שרים את השיר על השמחה, הריווח וההצלה. כדי שבשבוע הזה תשתנה דעתנו לטובה.

--- --- --- --- --- --- --- --- --- --- --- --- -- ---