קבלת שבת בשוק הפשפשים

שמש חמימה מלטפת אותנו. המדרכות קרירות כדי להרגיע. עידו ואני תופסים בשקט פינת רחוב, מקום שהוא לא מטופח מדי ולא מוזנח, לא מרכזי ולא מפריע.

מתיישבים.

אני מוציא את הגיטרה ומרכיב את המפוחית. השמש שולחת עוד ברק מחבק בהשתקפות מהאקורדיון של עידו. עידו מתחיל לנשוב באקורדיון וממלא את הרחוב ברגש מרוגש וגואה, רוסי כזה.

מוכר שטיחים אחד מנסה לגרש אותנו, אנחנו מתעלמים. אנשים מאטים את קצב ההליכה וגם המוכר השטיחים והפסיעות שלו מתאימות לקצב הניגון בלי כוונה.

הרחוב מתמלא בהדהודי צלילים  של 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' ו'אייכה?' של שולי רנד. ככה אנחנו שותלים ניגונים.

הקצב האישי והאיטי של יום שישי ושל שוק הפשפטים לובש חגיגיות מלכותית. "רק באנו לקנות משהו ולהרגיש את סטייל" אומר לי מישהו עם תסרוקת יצירתית.

משהו בתוכי נמס.

המוכר בחנות המיצים הטבעיים ממול מחייך מתחת לקרחת בוהקת, מנמיך את המוזיקה ואומר: "אם יש דבר כמוכם אז לא צריך עוד כלום."

ילד חמוד ניגש אלינו עם מטבע ביד אבל אנחנו רק מחייכים.

כמה תיירים מצלמים, גם איש אחד שיש לו סטודיו לצילום.

כמה האנשים שניגשים לדבר וכמה מכרים שבאו פתאום צוחקים בהפתעה.

כל ניגון שעובר הרחוב פוסע לאט יותר. לא רק בנונושלטייות דקליפה אלא במין נינוחות קדושה שיש בה עונג פנימי, בפסיעות קטנות של שבת.

רק לגנוב עוד מעט שהמנגינה הזו לא תחמוק ותבלע בשאון של הרחוב הראשי ובהופעת האופרה הדרמטית של האנשים המחופשים על קביים ברחוב שליד.

עוד מעט שבת ויש עוד כל כך הרב להכין. בפנים הלב מאיץ וממהר, אבל הוא מרוגש כמו כלה קטנה לפני חתונה.

מוישלה גוט שאבעס וקבלת שבת בשוק הפשפשים

<בעקבות הערב הנהדר לזכרו של רב שלמה קרליבך בבית הכנסת זכרון ברוך אני מצרף כאן סיפור שהוא השראה ל'קבלת שבת בשוק הפשפשים'>

"אני לא רוצה לספר לכם סיפור עצוב", פתח רבי שלמה את דבריו, "זה לא ממש עצוב, אולי קצת, אבל גוואלד! כל אדם זקוק, ובמיוחד הילדים שלנו, להורים שיחיו לאורך שנים טובות ורבות. כולנו גם צריכים רב, לכן כל אדם שאתה פוגש, פעם או פעמיים במשך חייך, המפגש הזה ממש נוגע בך כל כך עד שהוא ממש נושא אותך ואת כל חייך. אחד הרבנים שלי, אותו ראיתי פעמים או שלוש במשך חיי, א-ייד (יהודי) שקראו לו משה.

אבי היה רב בבית הדין באדן שבאוסטריה... והנה, מגיעה שנת 1938. אתם יודעים, בגרמניה עדיין לא ריחפה סכנה על האנשים שהלכו לבית הכנסת, אבל בווינה זאת הייתה ממש סכנה כבר מהיום הראשון. יהודים לא יכלו ללכת לבית הכנסת יותר, במיוחד אבי. בשבת בבוקר הסכנה הייתה רק מהשעה שמונה בבוקר ואילך, אבל בין חמש לשמונה בבוקר פחות. אבא שלי כינס מניין בבית. אנשים היו מגיעים בשעה שש בבוקר, והם התפללו ממש מהר, קריאת התורה הייתה כל כך מהירה כי כולם רצו להיות בבית לפני שמונה בבוקר.

אחי ואני היינו ילדים קטנים. כשאתה לא רואה אנשים כל השבוע אתה ממש רעב לראות אותם. אני זוכר שאחי ואני היינו ערים כמעט כל ליל שבת. ממש לא יכולנו לחכות, רצינו לפתוח את הדלת לבאי המניין. בשעה שש בבוקר, דפיקה בדלת. אוי, לראות א-ממש-ייד עומד שם כשכולו מפוחד... פתחתי את הדלת מעט והוא ממש החליק פנימי ואז סגרתי אותה.

אבל שבת אחת, אני זוכר שהייתה זו שבת פרשת במדבר. פתחתי את הדלת. ראיתי א-ממש-ייד עם פיאות קטנות, כמו הרבה חסידים מהאזור, שגם לא היה להם זקן ארוך. היה להם זקן קצר. אבל היהודי הזה, הוא לא פחד. הוא החל לשיר: "גוד שאבעס (שבת שלום), גוד שאעבס..." והוא חזר על שתי המילים הללו הרבה פעמים. היהודי היה ממש בעולם אחר. בסופו של דבר הוא נכנס פנימה ממש וכל הזמן שר 'גוד שאבעס, גוד שאבעס'. אז הסתובב אלי. אני ילד קטן והוא פונה אלי ביידיש ושואל: "מה שמך, מה שמך?", לא רציתי להפסיק את השירה הנפלאה שלו לכן עניתי לו בשירה: "קוראים לי שלמה. ואיך קוראים לך?". "מויש'לה, גוד שאבעס", הוא אמר וחזר על שתי המילים האחרונות עוד מספר פעמים. אז אחי ואני קראנו לו "מויש'לה גוד שאבעס".

אתם יודעים, בדרך כלל כאשר מגיעים ל'נשמת כל חי' אסור לדבר בכלל (בודאי לא בזמן התפילה ובעיקר בחלק זה), אבל רבי מויש'לה לא הצליח לעצור את עצמו. הוא אמר לחזן "אתה מתפלל כלפי מטה במקום כלפי מעלה. התפילין שלך חייבים להיות כלפי מעלה, וכפי שאתה מתפלל הכל הולך כלפי מטה בגלל שאתה מתפלל מהר", ואז בכה. אתם מבינים את מה שהוא אמר. הוא אמר, 'יהודים, אולי זאת הפעם האחרונה שנתפלל 'נשמת כל חי'. האם כך מתפללים 'נשמת כל חי'?'

"אינני יודע להתפלל אחרת" השיב החזן.

זה דב שאזכור עד שמשיח יבוא. מויש'לה התקדם ל'עמוד' ואמר: "אני רוצה שכולכם תאמרו את זה בנעימות וברכות", והחל לשיר, "נשמת כל חי תברך את שמך אלוקינו וראוך כל בשר תפאר ותרומם..."

אבל אתם יודעים, חברים, הוא התפלל את כל התפילה עם הניגון הזה. אפילו את תפילת החזרה והקדיש. השעה הייתה כבר 10:30 בבוקר אבל לאף אחד לא היה ממש אכפת. מויש'לה ממש העלה את כולם, לאף אחד כבר לא היה חשש ופחד. התפילה הסתיימה בשעה 11 בבוקר ואימי הביאה יין לקידוש. אני רוצה שתדעו, כל הזמן הזה החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים. "כשמקדשים צריך לפתוח את החלון" אמר מויש'לה, "צריך לומר את הקידוש לכל העולם". מה שהוא ביקש היה דבר מטורף לכל הדעות. "מויש'לה זה כבר מוגזם" פנו אליו הנוכחים, "האנשים בחוץ רוצים להרוג את כולנו".

אני ממש לא אשכח את זה. "מי הם?" שאל מויש'לה, "הילדים של עשיו? הם בני דודינו. אתם יודעים מדוע עשיו הוא עשיו? בגלל שהוא שכח מהי השבת. אולי אם יהודי אחד יאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת' אולי עשיו יזכור מה לימד אותו יצחק". הוא פתח את החלון ונעמד ממש לידו וממש יכולתם לראות את הגרמנים הולכים הלוך וחזור לאורך כל הרחוב. זה היה מהשמים, הוא ממש הוציא את היין מחוץ לחלון והחל לשיר: "ושמרו בני ישראל את השבת..."

אחרי התפילה הוריי הזמינו אותו להצטרף לסעודת שבת ומויש'לה החל לספר לנו, בצניעות ממש, חצי אומר וחצי לא. "אני רוצה שתדעו שאני ב'רשימה השחורה' של הגרמנים". פתאום נזכרנו, התמונה של מויש'לה הודבקה בכל מקום ברחוב עם הכיתוב: 'היהודי הזה הוא היהודי הכי מבוקש על ידי הפיהרר'.

מה הוא כבר עשה? איזה חטא ופשע? אם אתם זוכרים, אז הרבה גברים יהודים נעצרו והנשים והילדים שלהם נותרו ללא אוכל, ממש גוועו ברעב. מויש'לה היה ער כל הלילה ודאג למחסורם – מביא אוכל לבתים שלהם. זאת הייתה פרשת במדבר, ובפסח הוא ממש הביא מצות ל-2000 משפחות בווינה, גוואלד!

אז הגרמנים חיפשו אותו ולילה אחד, כפי שהוא סיפר, הם תפסו אותו, אבל באותו רגע ממש הוא אמר שהריבונו של עולם נתן לו כוח, הוא הצליח לברוח מהם. במשך היום הוא לא יכול להסתובב ברחובות, אז הוא נשאר איתנו. אז פנה אלינו ואמר: "אני רוצה לבוא שוב פעם, אני חושב שאבוא ביום רביעי בלילה". עכשיו חברים, אני רוצה שתדעו איזה צדיק של שבת הבן אדם הזה. הוא אמר שיבוא ביום רביעי בלילה בסביבות השעה ארבע ואקיש בדלת שבע פעמים לכבוד שבת קודש ואז תדעו שזה אני.

אחי ואני ישנו הכי קרוב שאפשר לדלת. אני ממש לא יכולתי להירדם כל הלילה, חיכיתי למויש'לה גוד שאבעס שיגיע. בסביבות 4:30 לפנות בוקר שמענו ממש 7 נקישות על הדלת. פתחנו את הדלת ומויש'לה עמד בפתחה והחל לשיר: "גוד שאבעס, גוד שאבעס, גוד שאבעס..." שאלנו את מויש'לה מהיכן הניגון הזה והוא סיפר לנו שכשהיה בלובלין בראש השנה והתפלל עם חסידי ברסלב, הוא שמע את הניגון הזה מהחסידים הזקנים שאמרו שהיה זה הניגון שרבי נחמן מברסלב בעצמו היה שר. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמענו את השם 'רבי נחמן'. מויש'לה נשאר כל הלילה בביתנו ושר. וזאת הייתה גם הפעם האחרונה שראיתי אותו.

עזבנו לאמריקה ואחי ואני התחלנו ללמוד ב'משיבת תורה ודעת'. כל מי שהגיע ל'משיבה' לימדנו אותו ממש את ניגון ה'גוד שאבעס'. מאוחר יותר התחלתי לפגוש אנשים צעירים, במיוחד בסן-פרנסיסקו. היה לי בית של אהבה ותפילה. אני רוצה שתדעו, הניגון הזה הצליח לחדור לליבם של מאות אלפי אנשים. לא יאומן. הדבר הכי חשוב שלימדתי את כל הילדים הוא, שאפילו אם עכשיו יום רביעי אנחנו אומרים שבת שלום. אנו חיים בדור לפני המשיח, איננו יכולים לחכות עד ליום שבת כדי לומר שבת שלום. אתה יכול לומר שבת שלום כל הזמן.

בכל מקרה, כל זה קרה בשנת 1938. ובינתיים, הזמן עף. אני לא רוצה לספר לכם דברים רעים אבל בבקשה פיתחו את ליבכם. לפני מספר שנים הלכתי ברחוב בן יהודה בתל אביב ומשם המשכתי לכיוון הירקון. פתאום יהודי מוינה פתאום רואה אותי. "אתה שלמה קרליבך?" שאל. "כן" השבתי. "האם אתה זוכר את מויש'לה, אתה יודע, מויש'לה מוינה?"... פתאום זה הכה בי ושאלתי אותו: "אתה מתכוון למויש'לה גוד שאבעס? הוא חי?" אולי הוא בבני ברק? גוואלד! מי יודע איפה הוא? "בוא נתקדם למטה", אמר לי האיש, "יש פארק קטן ליד הנהר, שם אספר לך". התקדמנו לעבר הפארק. "אני רוצה שתדע", הוא החל לספר לי, "שהייתי אחד החברים הכי קרובים של מויש'לה גוד שאבעס" (אגב, חשבתי שאחי ואני היחידים שקראו לו 'מויש'לה גוד שאבעס'. מסתבר, שכולם קראו לו כך. בכל וינה קראו לו 'מויש'לה גוד שאבעס').

חבר'ה תנו לי את הלב שלכם לכמה שניות. היהודי הזה אומר שמויש'לה הצליח להשיג דרכון מזויף, דרכון אנגלי. למויש'לה היו שני ילדים, בן ובת. הוא, אשתו ושני ילדיו ישבו ברכבת שעזבה את אוסטריה, עם דרכון ללונדון. והיהודי הזה אומר לי "גם אני הייתי על הרכבת הזאת". אשתו התחננה בפניו: "מויש'לה, בבקשה אל תשיר" אבל הוא שר את הניגון הזה ללא הפסקה. "בבקשה", היא ממש התחננה, "אל תקים מהומה, חכה עד שנחצה את הגבול". הרכבת יוצאת באיטיות. מויש'לה אומר שהוא חייב לשיר 'גוד שאבעס, גוד שאבעס' פעם נוספת, 'לומר שלום לווינה, אני חייב לומר גוד שאבעס'. הוא פתח את החלון והחל לשיר בפעם האחרונה 'גוד שאבעס גוד שאבעס גוד שאבעס'.

"את אשר יגורנו ממנו קרה", סיפר האיש. "מכיוון שתמונתו הייתה מפורסמת בכל רחבי העיר, אחד האנשים שהיה על הרכבת זיהה אותו וקרא לחייל גרמני. הגרמנים עצרו את הרכבת, גררו את מויש'לה החוצה והחלו להצליף בו בשוט. אני נשבע לך" אמר לי אותו יהודי, "מויש'לה לא הפסיק לשיר גוד שאבעס גוד שאבעס עד להצלפה האחרונה שהרגה אותו".

גוד שאבעס גוד שאבעס גוד שאבעס...

אני רוצה שתדעו דבר מדהים. כעבור כמה שנים, הייתי אמור להגיע לקונצרט במנצ'סטר ביום ראשון. כדי להגיע לקונצרט הייתי צריך להמריא מתל אביב ביום שישי בבוקר, כך שחשבתי להיות בלונדון בשבת ואז ביום ראשון להגיע למנצ'סטר. במהלך הטיסה הודיעו לנו, הנוסעים, שיש שביתה בלונדון לכן המטוס ינחת בציריך (היה שם משהו שלא אפשר לנו לנחות). כל מי שהיה צריך להגיע ללונדון, ברגע שהגיע לציריך טיפלו בו ודאגו לו. מדובר בעיכוב של 16 שעות, מינימום, ללונדון נגיע רק אחרי צהריים. אז יהודי אחד פנה אלי ואמר לי: "מדוע שלא תיסע לאנטוורפן ותשהה שם בשבת, ומשם תעלה על ספינה שמפליגה בשעה שש בבוקר ומגיעה ללונדון בשעה 12 ואחר כך תמשיך למנצ'סטר".

טוב, אז הגעתי לאנטוורפן שעתיים לפני כניסת שבת והיהודי שישב לידי במטוס הזמין אותי אליו לשבת. הסכמתי. תוך כדי השיחה עם היושב לצידי ניגש אלי מישהו. אני מכיר את הפנים האלה, אבל מאיפה?.. הוא היה כל כך מתוק שלא רציתי לפגוע בו אם אומר לו שאני לא זוכר מי הוא. הוא אמר לי "ממש שלמה'לה, בוא אלי לשבת". אמרתי לו שאני כבר מוזמן לביתו של היהודי היושב לצידי, "אבל תן לי את מספר הטלפון שלך" אמרתי לו, "אולי אצטרף למלווה מלכה". הוא רשם את מספר הטלפון שלו ואת שמו. קוראים לו העשל. אחרי שהוא חזר למקומו, ניסיתי להיזכר מי זה העשל הזה. בהמשך התברר לי שהוא הבן של מויש'לה. אוי, גוואלד! לא יאומן!

את המלווה מלכה עשינו ביחד. שאלתי את העשל אם הוא מכיר את הניגון של אביו. אתם יודעים משהו, חבר'ה, זה אחד הדברים ששוברים את הלב, הוא היה קטן מדי מכדי לזכור. כלומר, אתם יכולים לתאר לעצמם עד כמה זה היה ברור לי שהגעתי עד לכאן כדי שאשיר לו את הניגון של אביו. וגוואלד! הוא כל כך היה דומה לאבא שלו.

ואני רוצה לספר לכם עוד משהו. הפעם האחרונה שראיתי את מויש'לה, בפעם האחרונה לפני שהוא יצא החוצה הוא עמד ליד הדלת במשך זמן רב ושר: "צור ישראל צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה יהודה וישראל..." אני רוצה שתדעו חברים, שאני שר את הניגון הזה כל הזמן, כל הזמן..."

הספק האחרון של רב שלמה קרליבך

- "מצטער שלא הגעתי אתמול לערב של רב שלמה היה לי משהו" 

- "טוב שלא באת, לא היה מקום בכלל, בית הכנסת היה מלא אנשים כמו שלא היה מעולם"

רב שלמה קרליבך נפטר מתוך אהבה גדולה וספק גדול.

כשהייתי צעיר למדתי ודי נהיתי אחרי הרב אליה סוכות. הייתי יושן בישיבת הכותל ובחצות קם והולך לרובע המוסלמי, לישיבת 'שובו בנים בנחמת ציון'. הרב אליה היה חוזר עם פנים מאירות ועיניים אדומות מבכיות של תיקון חצות. ברטיבות קרירה בפיאות שהתגברה על עייפות החומר ובמרץ מתרגש היינו יושבים ללמוד שער הכוונות וליקוטי מוהר"ן ופיאצ'סנא וכל מיני דברים. הרב אליה בא מבית רפורמי ופגש את רב' שלוימלה קרליבך בזמנו והיו בידידות גדולה. הוא סיפר לי, במבטא האמריקאי ובקולו הערב כל כך שרב' שלמה אמר עליו: אתה התלמיד הראשון שלי, שמבין לליבי ויורד לעומק נשמתי. הרב אליה סוכות סיפר לי איך הם הקימו את 'בית אהבה ותפילה' בסן פרנסיסקו. הוא המשיך להתעמק בחסידות ונפרד מרעב שלוימה לטובת הרב ברלנד, בתקופה האנונימית שלפני ההתגלות שלו כמנהיג של חסידי ברסלב. הוא סיפר לי שהם היו מסתובבים רק עשר חברה בקברי צדיקים ובשדות אינסופיים ובוערים מגעגועים להשם יתברך. אחר כל היינו קמים ומדדים בריקוד עייף ומרובע מסביב לבמה כשהרב אליה מתלהב ושר את זמירות השחר. לא אאריך בכל הפרטים שמעניינים מאד אבל לא חשובים כרגע. 

הרב אליה סוכות, רבי אומן צייר ונגן

יום אחד למדתי בליקוטי מוהר"ן ונתקלתי שוב ושוב במושג 'מפורסם של שקר'. תיארתי לעצמי שמדובר בכל מיני אדמו"רים מזוייפים, רוקחי סגולות ומזימות וכותבי קמיעות והשבעות ושאר יהודים שצריכים להתפרנס בכבוד שהסתובבו באירופה. אבל לא הייתי בטוח. התקשרתי לרב אליה ושאלתי אותו: 'רב אליה כשרבינו מדבר על 'מפורסם של שקר' למה הוא מתכוון ואיך יודעים שהוא כזה?'בלי לחשוב רגע ענה רב אליה: אני. 

לא הבנתי ושאלתי שוב והרב אליה ענה: ''ה'מפורסם של שקר' - זה אני'.

ופעם אחרת, כמו הרבה פעמים, הייתי מתחקר אותו על רב שלמה. אני רוצה ברשותכם להביא כאן את הסיפור האחרון של רב שלמה. הרב אליה סיפר שאחרי שהוא נפרד מרב שלמה, קצת בטריקת דלת, הם לא התראו חודשים רבים. רב אליה גילה את ברלסב ואת הפרישות הגדולה שהם נוהגים בענייני צניעות וזה לא הסתדר לו עם החיבוקים והנשיקות לכולם שרב שלמה היה נוהג. הוא אמר לו: "אתה כל הזמן מדבר על רבי נחמן אבל אתה עושה הפוך מהברסלברס האמיתיים."

אחר כך, הם נפגשו יחד באיזה שבע ברוכס של חבר מהחברה של קרליבך שהתחתן. רב' שלמה חיבק בחביבות את רב אליה שהיה אז רק 'אליה' שסיפר לו בגאווה שהתחיל לראשונה בחייו ללמוד גמרא. רב' שלמה שאל איזה פרק ואליה אמר 'במה מדליקין'. זה אמנם פרק פשוט אבל בשביל מתחיל זה היה קשה ובמיוחד שהוא התאמץ על זה חודשיים תמימים. רב שלמה הקשיב ואז מיד נכנס לעניינים, מקשה ומתרץ בחריפות, מגלה בקיאות והבנה ושובבות בכל הסוגיות האלה כאילו זה כל מה שהוא עשה בחודשיים האלה. אליה היה המום ורב שלמה היה מחייך. אחר כך אמר: "אליה, אני יודע שאתה כועס עלי, אתה אתה צריך לדעת משהו. כשאני הייתי בחור ישיבה לא הייתי מסתכל בפניו של אדם רשע. אם ידעתי שיש מישהו מהחברה שקורא עיתון וחושף את עצמו ללשון הרב וחוסר צניעות הייתי בורח. רק הייתי רואה את הפנים שלו מרחוק בקצה המזדרון הייתי בורח כדי לא להביט בפניו של אדם רשע (מדרש תנחומא פרשת תולדות סימן ח, מסכת מגילה דף כח א). אבל עכשיו אני מחבק את כולם. אני לא יודע אם עשיתי נכון. תתפלל על נשמתי שתזכה לתיקון."

אהרלה קרן והרב זיוון

רב שלמה היה שנוי במחלוקת בחייו אבל זכה לאהבה גורפת אחרי מותו. בערב שעשינו לזכרו בבית הכנסת זכרון ברוך באו המון אנשים, מתל אביב, בת ים ואפילו ירושלים. בית הכנסת היה מלא וחם וחשוך ורק אורות קטנים קרבו אותנו. בין האורחים כמה מיוחסים: הרב שמואל זיוון שהיה תלמיד קרוב סיפר וניגן עם אהרלה קרן, שאול מייזליש שיתף בסרט הנהדר שביים על רב שלמה וזושא, שהיה אחד התלמידים היחידים שרב שלמה סמך להיות רבי סיפר לנו איך:

רב זושא ישתחווה ממאור מודעין

"היה לי עוד חבר שכל הזמן רצה שרב שלמה יסמוך אותו וכל הזמן רב שלמה התחמק. הוא אהב וכיבד אותו אבל לא הסכים לסמוך אותו. יום אחד החבר הזה פנה אל רב שלמה ואמר לו - רב שלמה, סמוך אותי לרב! היינו שם יחד. רב שלמה אמר 

- "ראית את ההומלס הזה ששוכב שם בפינת הרחוב?"

- "לא. אבל עכשיו אני רואה."

- "אז קודם תכיר אותו, תדבר איתו, תתיידד איתו, אחר כך תבוא אלי."

התלמיד חבר הזה הביט ברב שלמה ואז בהומלס, ניגש אליו והתחיל לדבר איתו. הוא אמר לו: "היי, אני רוצה להיות חבר שלך" והם באמת נהיו חברים ואז רב שלמה אמר - עכשיו אני יכול לסמוך אותך להיות רבי.