שמש חמימה מלטפת אותנו. המדרכות קרירות כדי להרגיע. עידו ואני תופסים בשקט פינת רחוב, מקום שהוא לא מטופח מדי ולא מוזנח, לא מרכזי ולא מפריע.
מתיישבים.
אני מוציא את הגיטרה ומרכיב את המפוחית. השמש שולחת עוד ברק מחבק בהשתקפות מהאקורדיון של עידו. עידו מתחיל לנשוב באקורדיון וממלא את הרחוב ברגש מרוגש וגואה, רוסי כזה.
מוכר שטיחים אחד מנסה לגרש אותנו, אנחנו מתעלמים. אנשים מאטים את קצב ההליכה וגם המוכר השטיחים והפסיעות שלו מתאימות לקצב הניגון בלי כוונה.
הרחוב מתמלא בהדהודי צלילים של 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' ו'אייכה?' של שולי רנד. ככה אנחנו שותלים ניגונים.
הקצב האישי והאיטי של יום שישי ושל שוק הפשפטים לובש חגיגיות מלכותית. "רק באנו לקנות משהו ולהרגיש את סטייל" אומר לי מישהו עם תסרוקת יצירתית.
משהו בתוכי נמס.
המוכר בחנות המיצים הטבעיים ממול מחייך מתחת לקרחת בוהקת, מנמיך את המוזיקה ואומר: "אם יש דבר כמוכם אז לא צריך עוד כלום."
ילד חמוד ניגש אלינו עם מטבע ביד אבל אנחנו רק מחייכים.
כמה תיירים מצלמים, גם איש אחד שיש לו סטודיו לצילום.
כמה האנשים שניגשים לדבר וכמה מכרים שבאו פתאום צוחקים בהפתעה.
כל ניגון שעובר הרחוב פוסע לאט יותר. לא רק בנונושלטייות דקליפה אלא במין נינוחות קדושה שיש בה עונג פנימי, בפסיעות קטנות של שבת.
רק לגנוב עוד מעט שהמנגינה הזו לא תחמוק ותבלע בשאון של הרחוב הראשי ובהופעת האופרה הדרמטית של האנשים המחופשים על קביים ברחוב שליד.
עוד מעט שבת ויש עוד כל כך הרב להכין. בפנים הלב מאיץ וממהר, אבל הוא מרוגש כמו כלה קטנה לפני חתונה.
מתיישבים.
אני מוציא את הגיטרה ומרכיב את המפוחית. השמש שולחת עוד ברק מחבק בהשתקפות מהאקורדיון של עידו. עידו מתחיל לנשוב באקורדיון וממלא את הרחוב ברגש מרוגש וגואה, רוסי כזה.
מוכר שטיחים אחד מנסה לגרש אותנו, אנחנו מתעלמים. אנשים מאטים את קצב ההליכה וגם המוכר השטיחים והפסיעות שלו מתאימות לקצב הניגון בלי כוונה.
הרחוב מתמלא בהדהודי צלילים של 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' ו'אייכה?' של שולי רנד. ככה אנחנו שותלים ניגונים.
הקצב האישי והאיטי של יום שישי ושל שוק הפשפטים לובש חגיגיות מלכותית. "רק באנו לקנות משהו ולהרגיש את סטייל" אומר לי מישהו עם תסרוקת יצירתית.
משהו בתוכי נמס.
המוכר בחנות המיצים הטבעיים ממול מחייך מתחת לקרחת בוהקת, מנמיך את המוזיקה ואומר: "אם יש דבר כמוכם אז לא צריך עוד כלום."
ילד חמוד ניגש אלינו עם מטבע ביד אבל אנחנו רק מחייכים.
כמה תיירים מצלמים, גם איש אחד שיש לו סטודיו לצילום.
כמה האנשים שניגשים לדבר וכמה מכרים שבאו פתאום צוחקים בהפתעה.
כל ניגון שעובר הרחוב פוסע לאט יותר. לא רק בנונושלטייות דקליפה אלא במין נינוחות קדושה שיש בה עונג פנימי, בפסיעות קטנות של שבת.
רק לגנוב עוד מעט שהמנגינה הזו לא תחמוק ותבלע בשאון של הרחוב הראשי ובהופעת האופרה הדרמטית של האנשים המחופשים על קביים ברחוב שליד.
עוד מעט שבת ויש עוד כל כך הרב להכין. בפנים הלב מאיץ וממהר, אבל הוא מרוגש כמו כלה קטנה לפני חתונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה